אז מהי קרן הפנסיה?
עיקרו של המוצר הוא כי מדובר בביטוח הדדי. ומהי משמעותו של הביטוח ההדדי? המשמעות היא שכל העמיתים בקרן, לא רק מבוטחים אלא גם מבטחים, הווה אומר שכאשר קורה אירוע ביטוחי לאחד מחברי הקרן, כל היתר מתגייסים ומשלמים לו את הכיסויים הביטוחיים שלו. לשם תשלום האירועים הביטוחיים, קרנות הפנסיה מפנות חלק מהתשלומים החודשיים שלנו לקופה לתשלום ביטוחים וממנה מבוצעים התשלומים. כל עוד ומספר האירועים הביטוחיים המתרחשים תואם את הסטטיסטיקה שעל פיה חושבה הפרמיה המופנית לכיסויים הביטוחיים – אין שום בעיה. אולם היה ויתרחש אירוע מרובה נפגעים, אנו עלולים למצוא את עצמנו משלמים לנפגעים מתוך כספי החיסכון שלנו, שכן קופת הביטוח לא תספיק. מכך שבפועל מתקיים סבסוד צולב בין העמיתים בקרן.
הסבסוד הצולב אינו מצוי רק בהיבט הביטוחי וניתן למצוא אותו גם במרכיבי החיסכון. שכן, נכון להיום הפורשים נהנים מנוסחת חישוב הפנסיה המבוססת על ריבית גבוהה משמעותית מהריבית במשק, ומכך שבפועל הם נהנים מפנסיה גבוהה יותר מאשר הפנסיה שהם אמורים לקבל בפועל. כידוע בעולמינו אנו אין יש מאין, הכסף לא נולד או נוצר מעצמו כי אם נלקח מיתר העמיתים בקרן – זהו גם פרק במושג ביטוח הדדי.
כמובן שהעברת כספים זו מעמיתים משלמים לעמיתים פורשים גוררת זנב של גרעון ההולך וגדל מה גם שאוכלוסיית הפרושים רק גדלה עם השנים.
בכדי למנוע, או יותר נכון לצמצם את הסבסוד המדובר והגרעון המסתמן, משרד האוצר קיבל החלטה לשנות את תמהיל האג"ח המיועד בקרנות הפנסיה, כך שהפורשים ומי שלקראת פרישה ייהנו מהבטחת תשואה על 60% מהחסכונות שלהם ובכך בעצם מצמצמים את הפער בין הריבית בנוסחת חישוב הפנסיה לבין הריבית המציאותית. אך הגם שזה מצמצם את הפער אין זה מאפסו, והפער שעדיין מייצר גרעון משולם מהצעירים בחבורה.
נראה שמדינת ישראל אינה לומדת מהניסיון. פעם אחר פעם היא מייצרת מנגנון פירמידה עם חזות רצינית של מוצר פנסיוני ופעם אחר פעם "מתעוררים" למציאות של גירעונות ושל קטסטרופה כלכלית של פנסיונרים עניים חדשים.
וכי מדוע ולמה להמשיך במסלול הנועד לייצר גרעון בזמן כלשהו, מדוע להוביל את כל הציבור למסלול המסכן אותו באבדן איכות החיים שלו דווקא בעת זקנתו?
כיום, שום מוצר פנסיוני אינו מבטיח לנו קצבה מובטחת מסוימת לכל החיים, כל המוצרים הפנסיונים האפשריים משקיעים את הכספים או חלקם בשוק ההון ולכולם אין מנגנון היודע להתגבר על התארכות תוחלת החיים. מכך שהסכום הסופי של הפנסיה שלנו אינו ידוע, אף לא שנה לפני פרישה. אז מה עושים?
אז איך משקיעים את הכסף שלנו כדי שיישמר לטובתנו לעת שנצטרך אותו?
השאלה המרכזית שעלינו לשאול היא האם אנו מוכנים להיות במסלול של ביטוח הדדי, בו אנו מודעים שחלק מהכספים שלנו מופנים לתשלום לאחרים ובעתיד ייתכן ואנו עצמו נקבל מאחרים? או שאנו מעדיפים מסלול אישי.
התשובה לשאלה זו מושפעת משני היבטים:
האם אנו שונאי סיכון או אוהבי סיכון – כאשר אנו לוקחים על עצמנו גם את תפקיד המבטח (בביטוח הדדי) הרי שבוודאי שאנו לוקחים על עצמנו סיכון גבוה יותר מאשר כאשר איננו המבטחים (ביטוח אישי). בהתאם לכך עלינו לדעת שכאשר אנו רוכשים ביטוח אישי המחיר שלו תמיד יהיה גבוה יותר מאשר כשאנו לוקחים על עצמנו חלק מהסיכון בביטוח הדדי. כלומר ביטוח אישי יהיה יקר יותר מאשר ביטוח הדדי.
מהו גילנו – ככל שאנו מבוגרים יותר ומתקרבים לגיל הפרישה, הרי שאנו קרובים לרגע בו אנו נהנה מהסבסוד ואנו אלה שנקבל. יתרה מכך, לקרן יש עדיין כסף לשלם לנו. אולם ככל שאנו צעירים יותר החשיפה שלנו גבוהה יותר, שכן אנו אלה המממנים כעת את המבוגרים בקרן. וככל שתוחלת החיים עולה, פרק זמן המימון הולך ומתארך – מכך שהחשיפה שלנו לסיכון עולה ככל שאנו צעירים יותר.
במקביל לשאלה המרכזית עלינו לבחון את המחיר שאנו מוכנים לשלם ברמת עלות-תועלת. שכן לכל אחד מהמוצרים ישנו תג מחיר שונה, בעיקר בשל ההבדלים המהותיים שיש בין המוצרים, הן בהיבט הסיכון והן בהיבט התפעול.
איך רוכשים ביטוח המעניק לנו ולבני משפחתנו את הביטחון הכלכלי לו אנו זקוקים?
לפני הכל חשוב לוודא כי אנו רוכשים ביטוח מקיף ביותר המעניק לנו כיסויים ביטוחים משמעותיים :
שהחיסכון הפנסיוני שלנו תמיד יהיה מבוטח. כלומר, גם במקרה שחלילה אירוע בריאותי ימנע מאיתנו לחסוך, המקור הביטוחי ימשיך להפקיד את סכומי הכסף המלאים לטובת החיסכון העתידי שלנו. למוצר זה קוראים שחרור מתשלום פרמיה.
שהשכר שלנו תמיד יהיה מבוטח. כלומר, והיה ולא נוכל לעבוד בשל אירוע בריאותי, המקור הכלכלי ישלם לנו משכורת התואמת את הצרכים שלנו לפחות. למוצר זה קוראים ביטוח אבדן כושר עבודה או פנסיית נכות.
שמקור ההכנסה של בני ביתנו ימשיך לעמוד לרשותם גם במקרה מותנו. למוצר זה קוראים ביטוח חיים, הכנסה למשפחה או פנסיית שאירים.
האם ניתן לייצר מנגנון המגן עלינו מפני התארכות תוחלת החיים?
חשוב לדעת שמנגנון שכזה היה קיים במשך שנים רבות עד שב-2012, קבע המפקח על הביטוח כי המשכו מסכן את יציבותן של חברות הביטוח ולכן ביטלו.
כיום, מנגנון הגנה על התארכות תוחלת החיים קיים רק לבני 60 ואילך – כלומר, כל אדם בהגיעו לגיל 60 יכול לקבל מקדם שעל פיו תחושב הפנסיה שלו מתוך כספי החיסכון. אולם, חשוב לזכור כי כספי החיסכון שלו אינם סופיים, שכן הם ממשכים להיות מושקעים בשוק ההון בחלקם או אף במלואם – תלוי בסוג המוצר בו הם מצויים.
אז למה אין מנגנון הגנה לצעירים? שאלה טובה.
על כל סיבה שתעלה ניתן להגיב ולתת תשובה. האקטוארים בהחלט מסוגלים לחשב מקדמים הגיוניים, ולמרות זאת קבע הרגולטור שלא כך יהיה מכיוון שזה מסוכן מדי.
היה ונלך על הקו הקר ביותר, בהתעלם מהשיקולים הסוציאליים, הרי שישנה אנומליה חברתית וכלכלית בכל הקשור לביטוח הפנסיוני במדינת ישראל.
מאחד המחוקק, בשאיפה ליצור בטחון כלכלי לכל האזרחים מחייב כל שכיר לחסוך לביטוח פנסיוני בתקציב מאוד גבוה משכרו. מנגד, אין המחוקק מעניק לאותו אזרח בטחון כלשהו כי כספו יספיק או שאף יוותר על כנו.
למרות שהמחוקק הוא זה המחייב את האזרחים להפקיד כספים בתכנית מסוימת מאוד – הוא אינו מעניק להם כל הבטחה או בטחון שמטרותיו של אותו חסכון אכן יושגו:
הכסף מושקע כולו בתכניות מוגדרות וברובו או כולו מצוי בשוק ההון, ללא הבטחת תשואה מינימלית אן רשת בטחון כלשהי.
אין כל התחייבות למנגנון הגנה בפני תוחלת החיים המתארכת.
אנו מחויבים למשוך את החיסכון שלנו רק בתשלומים חודשיים, ובמקרה של מותנו עלול להיווצר מצב בו אנו ושאירינו לא נזכה לממש את כל החיסכון שצברנו במאמץ רב.
בקרן הפנסיה הצעירים מחויבים לסבסד את המבוגרים ובכך האוצר בעצם מייצר פירמידה כלכלית המחייבת כל העת כניסה של "דם חדש" בכדי שתעמוד על תילה.
אז מה עושים?
מקבלים החלטות אישיות מושכלות המותאמות אישית ולא על פי המגמה הנוצרת בשל ה"רעש" סביב "טובת הציבור", "מחיר", "דמי ניהול" וכדומה. הרעש התקשורתי והמגמה הנוצרת ב"רוח הזמן" הנוכחית, בה הדגש הוא רק על המחיר ולא על התועלת, עלול לחזור אלינו כבומרנג, דווקא בעת שבה הכי לא נהיה מוכנים לו.
זהו הזמן לקחת אחריות ולקבל החלטות על החיים שלנו, גם אם הן בניגוד למגמה.
